תקופה קשה, לא כייפית, לא מהנה, בעיקר מתישה, מונוטונית בטירוף, מורטת עצבים ומעיקה.
ובכל זאת, זו רק תקופה.
וזה באמת ובתמים יגמר ואני אפילו לא אשים לב מתי זה יגמר ומתי אני אתחיל להרגיש שיפור משמעותי בכל כך הרבה נושאים.
אני לא יודע מה חזק אצלי יותר,הרצון לעבור ליוון או להעתיק את עצמי לצפון.
כנראה שיוון.
פעם הייתה לי משיכה להשאר במדינה הזו. באמת.
אני בקלות יכול להזכר בתקופות בהן הייתי משוכנע שישראל זה הבית הבלעדי והיחיד שלי.
תקופות בהן האמנתי בלב שלם שכאן אני רוצה להשאר לתמיד.
כן, גדלתי ולמדתי כאן.
שיררתי כאן ונלחמתי למען המדינה.
חוויתי אובדן ונפילות קשות על האדמה הזו, ובאותה הנשימה גם חוויתי רגעים בלתי נשכחים ומטורפים שעד היום אני מרגיש את הפרפרים בבטן מהם על האדמה הזו.
כל החיים שלי סובבים במדינה הקטנה הזו, אני לא מכיר משהו אחר.
אבל ככל שאני חושב על זה יותר ויותר.. להשאר כאן זה אומר פשוט לבחור במוכר ובפשוט, ולוותר על הסיכוי לחיים יותר טובים, חיים כפי שאני רואה אותם ורוצה אותם, במקום אחר.
השעה 4 לפנות בוקר וכמובן שאני עכשיו לקראת סופו של לילה לבן שבו המחשבות שלי לא נתנו לי מנוחה. אפילו לא קצת.
מעניין..
מה הסיכוי שיום אחד אתעורר ופתאום יהיו לי את כל האמצעים הנחוצים כדי להזמין כרטיס טיסה של כיוון אחד, לטיסה הקרובה שיוצאת, ופשוט לעולם לא לחזור ולעולם לא להסתכל אחורנית.
ביום ראשון אני נוסע לבקר את אחי הגדול.
Shocking, נכון? אני לא חושב שסיפרתי עליו בכלל למישהו בשנתיים שלוש האחרונות..
לא ראיתי את הבנאדם קצת יותר מ4 שנים, היו לנו אין ספור הזדמנויות להפגש אבל כל אחד בשיט של עצמו וכל אחד בחור של עצמו אז זה לא יצא.
פעם אחרונה שאחי ואני ישנו תחת אותה קורת גג, הייתה כשאני הייתי בן 16 או 17.
10 שנים זה המון זמן, בחיי.
זה מוזר, כשאתה קטן אתה רק רוצה להיות 24/7 עם האחים שלך.
וזה נשמר, סוג של, לאורך הזמן.
כשגדלים, מתרגלים לרעיון שמתרחקים אחד מהשני.
אבל איפשהו הרצון הזה לקום בשבת בבוקר ולהתווכח עם אח שלך הגדול על השלט של הטלוויזיה.. זה לא משהו שעובר.
הרצון שאחיך הגדול ימשיך לעד להיות החבר הכי טוב שלך ומורה הדרך שלך. להיות ה Wingman שלך, סוג של.
אחי לימד אותי בגיל 11 איך לפרק ראש מנוע, ואיך המצמד בעצם אחראי על העברת הילוכים.
הוא לימד אותי איך עושים בדיקת שמן ומה התפקיד של כל אחד מחלקי הרכב.
אחי הגדול לימד אותי איך להתאגרף, או יותר נכון להגיד שלמדתי בעל כורחי איך מתאגרפים כשניסיתי להתחמק ממנו כשהיה לו משעמם בבית..
והשנים חלפו לאיטן, בלי לשים לב.
והתרחקנו.
הפתיע אותי כשהוא צלצל אלי בראשון האחרון בבוקר, שאל מתי יש לי יום פנוי כדי שאגיע אליו לצפון. (ברור שהוא לא יטריח את עצמו בנסיעה עד לדרום)
אולי אני לא באמת רוצה שהכל יהיה פשוט יותר?
הלוואי וידעתי מה התודעה שלי רוצה ממני ב4:20 בבוקר.. חח ואשכרה אין לי פייסל להדליק לכבוד השעה.
מה הפואנטה בלהיות ער עכשיו אם אין איך לציין את המאורע?
תקופה קשה, לא כייפית, לא מהנה, בעיקר מתישה, מונוטונית בטירוף, מורטת עצבים ומעיקה.
ובכל זאת, זו רק תקופה.
וזה באמת ובתמים יגמר ואני אפילו לא אשים לב מתי זה יגמר ומתי אני אתחיל להרגיש שיפור משמעותי בכל כך הרבה נושאים.
אני לא יודע מה חזק אצלי יותר,הרצון לעבור ליוון או להעתיק את עצמי לצפון.
כנראה שיוון.
פעם הייתה לי משיכה להשאר במדינה הזו. באמת.
אני בקלות יכול להזכר בתקופות בהן הייתי משוכנע שישראל זה הבית הבלעדי והיחיד שלי.
תקופות בהן האמנתי בלב שלם שכאן אני רוצה להשאר לתמיד.
כן, גדלתי ולמדתי כאן.
שיררתי כאן ונלחמתי למען המדינה.
חוויתי אובדן ונפילות קשות על האדמה הזו, ובאותה הנשימה גם חוויתי רגעים בלתי נשכחים ומטורפים שעד היום אני מרגיש את הפרפרים בבטן מהם על האדמה הזו.
כל החיים שלי סובבים במדינה הקטנה הזו, אני לא מכיר משהו אחר.
אבל ככל שאני חושב על זה יותר ויותר.. להשאר כאן זה אומר פשוט לבחור במוכר ובפשוט, ולוותר על הסיכוי לחיים יותר טובים, חיים כפי שאני רואה אותם ורוצה אותם, במקום אחר.
השעה 4 לפנות בוקר וכמובן שאני עכשיו לקראת סופו של לילה לבן שבו המחשבות שלי לא נתנו לי מנוחה. אפילו לא קצת.
מעניין..
מה הסיכוי שיום אחד אתעורר ופתאום יהיו לי את כל האמצעים הנחוצים כדי להזמין כרטיס טיסה של כיוון אחד, לטיסה הקרובה שיוצאת, ופשוט לעולם לא לחזור ולעולם לא להסתכל אחורנית.
ביום ראשון אני נוסע לבקר את אחי הגדול.
Shocking, נכון? אני לא חושב שסיפרתי עליו בכלל למישהו בשנתיים שלוש האחרונות..
לא ראיתי את הבנאדם קצת יותר מ4 שנים, היו לנו אין ספור הזדמנויות להפגש אבל כל אחד בשיט של עצמו וכל אחד בחור של עצמו אז זה לא יצא.
פעם אחרונה שאחי ואני ישנו תחת אותה קורת גג, הייתה כשאני הייתי בן 16 או 17.
10 שנים זה המון זמן, בחיי.
זה מוזר, כשאתה קטן אתה רק רוצה להיות 24/7 עם האחים שלך.
וזה נשמר, סוג של, לאורך הזמן.
כשגדלים, מתרגלים לרעיון שמתרחקים אחד מהשני.
אבל איפשהו הרצון הזה לקום בשבת בבוקר ולהתווכח עם אח שלך הגדול על השלט של הטלוויזיה.. זה לא משהו שעובר.
הרצון שאחיך הגדול ימשיך לעד להיות החבר הכי טוב שלך ומורה הדרך שלך. להיות ה Wingman שלך, סוג של.
אחי לימד אותי בגיל 11 איך לפרק ראש מנוע, ואיך המצמד בעצם אחראי על העברת הילוכים.
הוא לימד אותי איך עושים בדיקת שמן ומה התפקיד של כל אחד מחלקי הרכב.
אחי הגדול לימד אותי איך להתאגרף, או יותר נכון להגיד שלמדתי בעל כורחי איך מתאגרפים כשניסיתי להתחמק ממנו כשהיה לו משעמם בבית..
והשנים חלפו לאיטן, בלי לשים לב.
והתרחקנו.
הפתיע אותי כשהוא צלצל אלי בראשון האחרון בבוקר, שאל מתי יש לי יום פנוי כדי שאגיע אליו לצפון. (ברור שהוא לא יטריח את עצמו בנסיעה עד לדרום)
אולי אני לא באמת רוצה שהכל יהיה פשוט יותר?
הלוואי וידעתי מה התודעה שלי רוצה ממני ב4:20 בבוקר.. חח ואשכרה אין לי פייסל להדליק לכבוד השעה.
מה הפואנטה בלהיות ער עכשיו אם אין איך לציין את המאורע?