אנשים עולים (ויורדים) כל כך הרבה פעמים במדרגות במהלך חייהם. בכל כך הרבה מובנים שונים.
וגם אני. בכל שלב בחיים שלי עליתי וירדתי. אבל לעולם לא יותר נמוך מנקודת ההתחלה.
הפעם דווקא עשיתי את זה אחרת.
From the very bottom all the fucking way up.
אתמול אחרי הלימודים (סטודנט! רשמית! הגיע הפאקינג זמן..) נסעתי לביקור הקבוע שלי בשיקום.
מדרגות.
נזכרתי בזה כשכבר חניתי במקום והתחלתי להתכונן לצאת מהרכב. עם השנים זה נהיה קל יותר אבל אף פעם לא באמת מתרגלים לזה. להוציא קודם את השלדה הראשית של הכיסא גלגלים, לפתוח אותה, להוציא החוצה גלגל אחד אחד כל פעם ולהרכיב אותם. כרית ישיבה מעל, ורק אז אני יכול להוציא את עצמי מהרכב.
יאללה, יד אחת, השמאלית, על הגלגל השמאלי של הכיסא שלי, עם הימנית אני מחזיק הידית שמעל הדלת נהג ומניף את הגוף שלי מהמושב נהג לכיסא גלגלים. "קדימה גבעתי, זו החומה החדשה שלך בבוחמ"ס." רציתי להכניס אגרוף בגרון של המדריך שלי בשיקום הראשון שעברתי רק אחרי שיצאתי מהתאונה. אבל תכלס? הוא ידע מה להגיד לי כדי שיהיה בי רצון כלשהו לעזור לעצמי.
מדרגות.
הסתכלתי עליהן שוב ודחפתי את עצמי לרמפה שמיועדת לכיסא גלגלים.
חיוך עלה והחליף פתאום את הפחד הראשוני שעבר בי כשרק חניתי במקום.
מדרגות. בקרוב.
הגעתי לאולם של הפיזיותרפיה, נשימה עמוקה, אין לי מה לפחד, אני יודע שאני יכול.
אתמול הייתה הפעם הראשונה, אחרי 3 שנים ו8 חודשים, שעליתי רגל רגל במדרגות.
"בסך הכל" 5 מדרגות.
הרגליים שלי כואבות עד עכשיו, ואני כנראה אצטרך, במידה ואני באמת אוכל לשקם את ההליכה שלי לרמה של הליכה יומיומית, קיבועים לקרסולים שיחזיקו לי את הכפות רגליים כמו שצריך וימנעו ממני נקעים חוזרים שבוודאות יקרו.
אבל עליתי וירדתי 5 מדרגות. כמה פעמים. עד שכבר הרגליים שלי ויתרו והייתי נופל על הרצפה אם המדריך לא היה צמוד אלי.
בגשם האמיתי הראשון הקרוב שיבוא, אני עושה טיול עם האופנוע.
*זו* תהיה הסגירת מעגל הסופית שלי עם התאונה שלי.
כל כך אהבתי לרכב בגשם.
כשאתה על מהירות, הגשם רק מוסיף. האנדרנלין תמיד יהיה שם אקסטרה.
הטיפות גשם מכות בך בכל הגוף ואתה מרגיש את זה גם דרך מעיל רכיבה וכפפות.
הן מכות על הקסדה ואתה שומע הכל בעוצמות מוגברות כי ככה זה. ברכיבה על אופנוע, אתה מרגיש הכל. אקסטרה.
ובשביל פריק של חורף ופריק של אופנועים, זה השילוב המושלם.
ואז עפתי מהאופנוע שלי בגשם.
מדרגות, לא?
מדרגות.
אנשים עולים (ויורדים) כל כך הרבה פעמים במדרגות במהלך חייהם. בכל כך הרבה מובנים שונים.
וגם אני. בכל שלב בחיים שלי עליתי וירדתי. אבל לעולם לא יותר נמוך מנקודת ההתחלה.
הפעם דווקא עשיתי את זה אחרת.
From the very bottom all the fucking way up.
אתמול אחרי הלימודים (סטודנט! רשמית! הגיע הפאקינג זמן..) נסעתי לביקור הקבוע שלי בשיקום.
מדרגות.
נזכרתי בזה כשכבר חניתי במקום והתחלתי להתכונן לצאת מהרכב. עם השנים זה נהיה קל יותר אבל אף פעם לא באמת מתרגלים לזה. להוציא קודם את השלדה הראשית של הכיסא גלגלים, לפתוח אותה, להוציא החוצה גלגל אחד אחד כל פעם ולהרכיב אותם. כרית ישיבה מעל, ורק אז אני יכול להוציא את עצמי מהרכב.
יאללה, יד אחת, השמאלית, על הגלגל השמאלי של הכיסא שלי, עם הימנית אני מחזיק הידית שמעל הדלת נהג ומניף את הגוף שלי מהמושב נהג לכיסא גלגלים. "קדימה גבעתי, זו החומה החדשה שלך בבוחמ"ס." רציתי להכניס אגרוף בגרון של המדריך שלי בשיקום הראשון שעברתי רק אחרי שיצאתי מהתאונה. אבל תכלס? הוא ידע מה להגיד לי כדי שיהיה בי רצון כלשהו לעזור לעצמי.
מדרגות.
הסתכלתי עליהן שוב ודחפתי את עצמי לרמפה שמיועדת לכיסא גלגלים.
חיוך עלה והחליף פתאום את הפחד הראשוני שעבר בי כשרק חניתי במקום.
מדרגות. בקרוב.
הגעתי לאולם של הפיזיותרפיה, נשימה עמוקה, אין לי מה לפחד, אני יודע שאני יכול.
אתמול הייתה הפעם הראשונה, אחרי 3 שנים ו8 חודשים, שעליתי רגל רגל במדרגות.
"בסך הכל" 5 מדרגות.
הרגליים שלי כואבות עד עכשיו, ואני כנראה אצטרך, במידה ואני באמת אוכל לשקם את ההליכה שלי לרמה של הליכה יומיומית, קיבועים לקרסולים שיחזיקו לי את הכפות רגליים כמו שצריך וימנעו ממני נקעים חוזרים שבוודאות יקרו.
אבל עליתי וירדתי 5 מדרגות. כמה פעמים. עד שכבר הרגליים שלי ויתרו והייתי נופל על הרצפה אם המדריך לא היה צמוד אלי.
בגשם האמיתי הראשון הקרוב שיבוא, אני עושה טיול עם האופנוע.
*זו* תהיה הסגירת מעגל הסופית שלי עם התאונה שלי.
כל כך אהבתי לרכב בגשם.
כשאתה על מהירות, הגשם רק מוסיף. האנדרנלין תמיד יהיה שם אקסטרה.
הטיפות גשם מכות בך בכל הגוף ואתה מרגיש את זה גם דרך מעיל רכיבה וכפפות.
הן מכות על הקסדה ואתה שומע הכל בעוצמות מוגברות כי ככה זה. ברכיבה על אופנוע, אתה מרגיש הכל. אקסטרה.
ובשביל פריק של חורף ופריק של אופנועים, זה השילוב המושלם.
ואז עפתי מהאופנוע שלי בגשם.
מדרגות, לא?