אני קלפטומן.
במילים פשוטות יותר; אני גונב בלי לשים לב, אני מרים דברים קטנים גם כשאני אומר לעצמי לא לעשות את זה ולשלוט בעצמי, אני נהנה מהשבריר פחד הזה להתפס. אני נהנה להתגרות בגורל, לראות איך המהלכים ילכו אחד אחרי השני.
אני לא תמיד שם לב שאני גונב.
אני לא תמיד זוכר מה אני גונב ומאיפה.
אני מוצא חפצים קטנים בבית שהם לא שלי, ואני יודע שאני אחראי להמצאות שלהם אצלי בבית. הקטע? אני מוצא אותם בלי לזכור שיש לי אותם בכלל.
זה נוראי.
זה מתסכל.
זה לא בסדר.
זה לא אתי.
ואני בחיי, עם יד על הלב, לא מסוגל לשלוט בזה.
פאק. אשכרה התוודתי על זה עכשיו.
תודה לאלוהי האינטרנט על האנונימיות.
;){kind=link}