להסתכל על הרגליים שלי מתנוונות מחדש. מעט המסת שריר שהצלחתי להחזיר ולשקם ברגליים שלי נעלמת.
השרירים שוב נהיים קשיחים וחלשים ומקובעים לאותה צורה.
איזה הזוי זה.
לפני שבוע הייתי בטוח שהצלחתי. שניצחתי.
התאריך מתקרב.
בעוד שמונה ימים, אלה יהיו 4 שנים מהתאונה שלי.
4 שנים שאני מגיע אליהן בישיבה באותו הכיסא שכל כך התאמצתי לקום ממנו.
ולרגע אחד קצר גם הצלחתי. איזה פאק זה.
ההליכה שלי הייתה כמו של ילד קטן בן שנתיים שלומד ללכת בפעם הראשונה, ולעמוד זקוף בלי קביים או לפחות קיר להאחז בו היה בלתי אפשרי בשבילי.
אבל הצלחתי להעביר את ההילוכים באופנוע שלי. יכלתי לתת קיק אחד למטה והשאר למעלה.
הייתה לי מספיק יציבות בשביל לעצור ולהוריד רגל למטה ברמזור.
אני שמח שהחלפתי את האופנוע שהיה לי מהתאונה.
שמח שעליתי ברמה.
לא שמחתי להתקין את השליטה הידנית לאופנוע החדש שלי. גאה בעצמי? חד משמעי כן. אבל רחוק משמח.
אני עובד על לשנות גישה.
אני רגיל לכיסא הזה כבר. 4 שנים זה מספיק זמן להתרגל.
זה גם לא שהצלחתי כבר לקום ממנו לחלוטין, עדין הייתי אבוד בלעדיו. אבל יכלתי להיות יותר עצמאי.
אבל קשה לי.
;){kind=link}