רגרסיה

והינה, אני שוב מרותק לכיסא הזה. 

אתמול ב6 בבוקר עברתי ניתוח זריר בגב שלי. שוב. 

חתמתי שאני מודע לכך שיש סבירות גבוהה לרגרסיה בשיקום שלי בעקבות הניתוח. 

"סבירות גבוהה לרגרסיה", במילים פחות מנופחות וקצת יותר קרובות למציאות, בעצם אומר שנדפקת. והבית חולים מכסה לעצמו את התחת ככה שלא תוכל לתבוע. 

כי אשכרה נדפקת. 

הנפש שלי כנראה בוכה דמעות דם עכשיו. אני פשוט כל כך מסטול מול השיעור בzoom עכשיו, שאני כבר לא מרגיש כלום. 

לפחות הלימודים מביאים למוח שלי מקום בריחה. 

שבוע הבא מתחילה תקופת מבחנים, אני מקווה שאצליח לעבור בציון של 70 לפחות את פיזיקה. 

סוף סוף החומר של הידראוליקה ופנאומטיקה התיישבו לי בראש. נפל האסימון, מה שנקרא. 

עכשיו כשמנהל המוסך התחלף, אני סוף סוף מתעסק רק במחלקת דיאגנוסטיקה, שזו המחלקה שלי. 

בלי שיטמטמו לי את השכל ללכת לעזור לכל מחלקה אחרת אפשרית. (לעזור=לעשות את העבודה במקומם.) 

באמת באמת שרע לי. 

יש לי כמה נקודות אור בחיים, אבל כרגע כל כך קשה לי להצליח לראות אותן מבעד למסך החושך המוחלט שירד עלי. 

כאילו מישהו בא וכיבה את המפסק הראשי באמצע הופעה טובה. ופתאום יש שקט. 

והמון רעש בתוך השקט. 

הרשתי לעצמי להתרגל לא להיות תלוי בכיסא הזה. 

לא שבאמת קמתי ממנו לחלוטין עד אתמול בבוקר, אבל לפחות כן יכלתי לגרום לרגליים שלי לזוז. 

וכן הצלחתי לחזור להוריד הילוך אחד למטה באופנוע ולהעלות את השאר למעלה עם הרגל. 

וכן יכלתי להשען על השיש במטבח עם כוס קפה וסיגריה, ולשלב את הרגליים בעמידה אחת על השניה. עמידה שסיגלתי לעצמי עוד בטירונות. איכשהו תמיד יותר נוח לעמוד להרבה זמן כשהמשקל גוף רק על רגל אחת ומידי פעם מעבירים ביניהן. 

הייתי חוזר לכיסא רק מאוחר בסוף היום, כשאני עייף ומותש והרגליים שלי רועדות יותר מידי והן כבר מוותרות לשאת בעומס. 

הייתי רחוק מלהשלים את השיקום שלי. 

השיווי משקל שלי היה בגדר נעדר, וברגל ימין שלי לא בדיוק חזרה כל התחושה. מזל, כי הרגלית הילוכים באופנוע היא בצד שמאל. 

וברור שאחרי 3 וחצי שנים של חוסר תנועה, השרירים שלי התנוונו והתקשו וזה המון המון אימונים ועבודה קשה להחזיר אותם למצב תקין, אבל הייתי בדרך לשם.

בעוד שבועיים בדיוק, אני מציין 4 שנים לתאונה שלי. 

כל כך קיוויתי להגיע השנה לתאריך הזה כשאני עומד על הרגליים שלי. 

אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק? כן. זה בדיוק התיאור לסיטואציה. 

יכול להיות, אולי, שהתחושה תחזור שוב. 

הפעם הובהר לי לא לבנות על זה. 

תודה מרפי. חתיכת בן זונה.