מעניין.
אולי זה באמת לא משהו שעובר מתישהו. פשוט בשלב מסויים בחיים לומדים לחיות עם זה ולהתמודד עם זה מתחת לרדר.
אלוהים תודה שאני לא ילד בן 16 שבטוח שהדרך הכי טובה להתמודד עם התקף, זה להשתכר בשירותים בתיכון ולהקיא לעייני חצי שכבה.
היום זה פשוט בא ועובר. עם זר פרחים ירוקים יפהפיים בצד, כמובן.
הפואנטה, זה שכנראה תמיד יהיה לי טוב.
ובנשימה אחת, תמיד יהיה לי חרא.
מן נקודת ביניים חולנית שאף אחד לא באמת רוצה להיות בה.
הרי, כשטוב לך, אתה לא אמור להרגיש חרא. לא להיות באופוריה כמו כדור פורח, אבל חד משמעי לא להרגיש חרא.
וכשחרא לך, אולי זה מקסים שתרגיש טוב תוך כדי, אבל אתה לא אמור להרגיש טוב. זה הורס את הפואנטה בלהרגיש חרא ולתת לעצמך להתמרמר על הקיום של עצמך.
;){kind=link}