אני לא מרבה, בחיים האישיים שלי, להפגין רגשות. לדבר על רגשות. להודות בכך שיש לי אותן.
אני באמת, בחיי, לא יודע אם מה שאני מרגיש זו אהבה.
הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה כל כך מזמן, בתקופת חיים אחרת בכלל. משהו שהפך לזכרון מתוק ובעיקר רחוק.
ואז גבריאלה הגיע לחיים שלי, בשקט וברוגע ובאלגנטיות שלה.
משהו בה, משהו שאני רחוק מלהצליח להניח עליו את האצבע, מושך אותי אליה כמו מגנט.
אני חושב ונושם את הזכרון ממנה במהלך כל היום, משתוקק להספג מחדש בריח שלה, לראות במציאות עד כמה שהחיוך שלה מושלם.
להרגיש אותה, לחבק אותה, להעלם לעולם אחר לחלוטין.
לא יודע אם זו אהבה. והאמת? אני גם לא רוצה להשקיע בזה מחשבה מיוחדת.
בלי חוקים, בלי הגבלות.
אז רווק אני כבר לא, ועדין החופש שלי נותר שלי. וגם שלה.
אני מאמין ששנינו מצאנו את הנחמה שלנו. את המקום שלנו.
מערכת יחסים שהיא שם אבל לא שם. מושלם מבחינתי.
;){kind=link}