אני על הספה בסלון, יש איזה סרט רנדומלי עם מיוט בטלוויזיה.
הפלאפון שלי ליד, בווליום נמוך עובר בין שירים ועוצר מידי פעם כשאני זורם על המוזיקה שהספוטיפיי שם.
הגיטרה על הברכיים שלי ואני מחזיק בפה עם חיוך זחוח את הפייס.
לוקח אחת מידי פעם ומוציא לאט את העשן החוצה.
המוח שלי רגוע וכל המתח מזמן כבר זרם החוצה מהשרירים שלי.
מנגן עם המוזיקה, תופס את עצמי שר תוך כדי ומביא לעצמי להמשיך בכיף שלי.
אף פעם לא ידעתי לקחת זמן עם עצמי בבית שלי.
אני תמיד מוצא מה לעשות ולאן ללכת ועם מי לשבת.
אחרי שהייתי דביל עם אגו מנופח יותר מידי, הגוף שלי שכבר זעק שאני אתן לו לנוח, התנקם בי בסופו של דבר.
הלילה האחרון היה נוראי.
לא ישנתי בכלל.
כאב לי הגב והצוואר והידיים והראש והכל פשוט היה עטוף וספוג בכאב.
היה לי חם וקר כל הזמן כמו בלופ חולני.
העיוותים וההתכווצויות שרירים ברגליים שלי היו פי כמה גרועות מבדרך כלל.
זה היה כל כך גרוע שהצלחתי להרגיש את זה.
ולא היה לי מה לעשות עם זה עד שהשרירים ברגליים שלי נרגעו.
זה היה השלב שבו נדלקו לי הנורות האדומות ואמרתי זהו. חלאס. אם אני ממשיך בקצב הזה, השלב הבא שלי יהיה לתלות את עצמי.
אני ממש לא מתכוון לזרוק לעזאזל את כל מה שקרעתי את התחת שלי עבורו כי האגו שלי בשילוב עם השנאה שלי לרופאים, יהיה מה שיפיל אותי.
אז היום החלטתי סוף סוף לנוח.
עם כמה שאני לא מוכן להודות בזה, אני חייב ללמוד לא להתעלם מהסימנים המוקדמים שהגוף שלי מצליח לשלוח לי.
ובעיקר חייב ללמוד לא לנסות ולנצח את עצמי כל הזמן.
וואללה לא תכננתי לכתוב פוסט ארוך. זה בא לי בזרימה עם המוזיקה ברקע.
;){kind=link}