לצאת לבד לכביש עם האופנוע.
עלה לי חיוך של ג'וקר כשעצרתי לתדלק. אני אפילו לא צריך לרדת מהאופנוע בשביל זה!
יצאתי בלי יעד ספציפי.
עליתי עליו, שלושה נסיונות ראשונים כשלו כשלא הצלחתי לעלות או נפלתי על הרצפה בתהליך. פעם אחת גם הפלתי את האופנוע על עצמי. זה כאב.
כשעברתי את אשדוד באחד הרמזורים עצרנו אני ועוד מישהו אחד ליד השני.
וזה זרם לזה שעשינו מירוץ קטן עד הרמזור הבא.
זה רמזור ארוך, והבחור רוכב טוב והוא התחיל לעקוף אותי.
וכנראה שזיכרון יכול להיות חזק יותר מכל דבר אחר.
הרמתי גלגל והאצתי. ועקפתי.
הלב שלי היה על מאתיים והרגשתי את עצמי מחוויר מתחת לקסדה.
פאק. אשכרה הצלחתי.
מההלם שהצלחתי, על הנסיון הראשון, במהירות גבוהה, להרים גלגל ולא לעוף לאלף עזאזל או לאבד שיווי משקל, כשהקונטרה היחידה מהגוף שלי לגוף האופנוע זה הפלג גוף עליון שלי, התחלתי לצחוק בלי שליטה מתחת לקסדה.
עצרנו אחד ליד השני ברמזור שעד אליו התחרנו, הוא הושיט אלי יד, לחצתי אותה וכל אחד נסע לדרכו.
החזרתי לעצמי את הכנפיים שלי.
אנשים לא מבינים את זה, לא מבינים את התשוקה הזו.. האופנוע שלי החזיר לי את הרצון לחיות.
הינה בבקשה, זין בעין לרופא שאמר לי לשכוח מהאופנועים.
וזין בעין גם לעצמי, שהאמנתי לו במשך כל כך הרבה זמן.
אני פאקינג חופשי.
;){kind=link}