הסכמתי.
נטשתי את העבודה המשרדית אחרי שכל העצבים שלי בו נמרטו זה אחר זה, ממש אחד אחרי שני עם כל דקה שהעברתי שם.
מה חשבתי לעצמי שהסכמתי? אני במשרד? אני אשרוף את המקום רק מעצבים.
אין לי בעיה לעשות עבודה משרדית מידי פעם כשצריך, אבל לא לחלוטין להיות באק אופיס. ועוד מכירות טלפוניות...
אתמול התחלתי כאן
היו כמה גבות מורמות בחצי שעה הראשונה בערך, אבל ברגע שראו את העבודה שלי ואיך שאני מנהל על הדרך את האנשים סביבי, הרגשתי איך יותר ויותר אנשים מרגישים פחות מובכים ליידי או לא יודעים איך לאכול שפעם ראשונה יוצא להם לעבוד עם מישהו כמוני ("נכה", אם אתם רוצים. אישית מאמין שנכות זו תפיסה עצמית של האדם לגבי עצמו.) ועוד מישהו שיש לו פי כמה נסיון וידע מהם, עשר שנים לא באות ברגל בסופו של דבר.
והרגשתי הרבה יותר בנוח סביבם.
אולי לא תבינו את זה, אבל לפעמים לבקש עזרה בגלל השיתוק שלי, כמו להוריד משהו ממדף גבוה שאין לי איך להגיע אליו, יכול להכניס את האדם השני למצב מביך. וגם אותי. בעיקר אותי האמת. כי אם הייתי עם גוף נורמלי, לא הייתי צריך את העזרה הזו. זה לא משהו שכל אחד יבקש בו עזרה.
אולי זה נראה כמו משהו ממש קטן, אבל זה כי אין מה לנפח את הסיפור. אבל זה לחלוטין לא נעים לבקש עזרה ממישהו שרוקד סביבך על קליפות של ביציים ומפחד להגיד מילה כלשהי כי אתה תפגע, כי כנראה התאונה גם דפקה לך את השכל, ואתה כבר לא יודע איך להיות אדם הגיוני ושפוי ולא דרמה קווין אובדנית.
אולי אני מקצין את זה, אבל נתקלתי בהמון כאלה.
אז זה נחמד לא להרגיש ככה במקום עבודה שאין לי מושג איך הגעתי אליו אפילו.
אם יש מישהו שם למעלה, אולי הוא באמת לא כל כך שונא אותי.
*קיבלתי התר לאופנוע.
אני חוקית יכול לחזור לרכב!



















