עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
בן 25
אגוצנטר ומונוגלומן, כנראה אפילו לא בצחוק
גר באיזה חור נידח בארץ שלנו
יוצא יחידה קרבית ששיבשה לי את השכל
גר שלוש דקות מחוף הים
ואם מתישהו יהיה לכם מספיק משעמם, בבקשה:
Leon.sun19@gmail.com
חברים
שילהAnastasiaאחת שיודעתמיכלIM ALMs.death
נושאים
אמא  (1)

קח נשימה ארוכה

30/09/2019 21:57
Lee.
אחותי מצאה אותי היום מרוח על הרצפה במטבח עם סנטר מדמם אחרי שניסיתי להגיע למדף העליון להוריד שקית חדשה של קפה שחור. 
אז איך בעצם עשיתי את זה? 
נתפסתי עם הידיים על השיש ומשכתי את עצמי למעלה, במצב שהיה נראה כאילו אני עומד.
רק ששכחתי לנעול את הגלגלים של הכיסא לפני, אז כשעשיתי את זה הכיסא פשוט נדחף אחורה, ואחת הרגליים שלי שלא שמתי לב שהיא עדין על הרגלית, נמשכה אחורה ומשכה את כולי ככה שנפלתי קדימה מאיבוד שיווי משקל ודפקתי על הדרך את הסנטר על השיש. 
ועל הרצפה, אחרי שאני שוכב עם עיניים סגורות חזק מכאב ומרגיש את הפעימות ברכות שלי, התחלתי לבכות גם מהכאב וגם בעיקר מתחושת החוסר אונים. 
אחותי רצה מהחדר שלה כשהיא שמעה אותי נופל, והתחילה לצחוק כשהיא ראתה אותי בפוזיציה המאוד מחמיאה ההיא. 
התעצבנתי שהיא צוחקת והבכי שלי, שעד אז היה בסך הכל כמה דמעות שזרמו מהעיניים שלי בשקט, הפך לבכי הסטרי מכל הלב. 
היא הבינה את המצב התיישבה מזרחית מול הפנים שלי. 
"קח נשימה ארוכה."
מתעלם.
"לי, קח נשימה ארוכה. להביא לך את הכיסא?" 
הנהנתי. 
היא קמה והביאה אותו, שהספיק להתרחק לפחות שני מטרים ממני. 
לא זזתי ולא עשיתי שום מאמץ ליעל את המצב שלי. 
התאים לי דווקא, לשכב על הרצפה, עם סנטר מדמם, ולשחזר את כל הצעדים בחיים החסרי תועלת שלי ממש עד לנקודת הזמן הנ"ל. 
היא שוב התיישבה מולי ופשוט הסתכלה עלי. 
"איך זה קרה?" שאלה. 
"קפה שחור." עניתי בלי חשק לחיות במיוחד. 
"לפחות תתיישב." כבר בת 12 הילדה. יודעת לדבר. לפעמים אני שוכח שהיא כבר לא בת שנתיים. 
ניסיתי להתיישב, אבל הידיים שלי רעדו והעיניים שלי ראו במטושטש מהדמעות, אז עד שכבר הייתי בסוג של חצי תנוחת שכיבת שמיכה, כמעט נפלתי שוב. לא הרגשתי כוח בגוף שלי בכלל. היא תפסה אותי ועזרה לי להתיישב על הרצפה לצידה, ככה שאני נשען עם הגב על הדלתות של המדפים הנמוכים במטבח. 
"מה הקשר קפה שחור?"
"נגמר בקופסא אז רציתי להוריד את השקית מהמדף למעלה, אז ניסיתי לקום ולהחזיק את עצמי עם יד אחת אבל.. שכחתי לנעול את הגלגלים אז די עפתי אחרי שאיבדתי שיווי משקל." 
"טמבל, אתה יודע שאני בבית. למה לא קראת לי?"
"כי אני אמור לדאוג לך, לא להפך." הודתי באמת והיא חיבקה אותי חזק חזק. 
"זה בסדר לבקש עזרה לפעמים." 
"כן... עכשיו סתם מביך וכואב לי הסנטר" 
צחקנו שנינו על הרצפה. 
"תעלה חזרה על הכיסא. אני אכין לך קפה." 
"תודה." 
היא הכינה לי קפה וטיפלה לי בפצע מהנפילה. שמה לי פלסטר צהוב זוהר בתור עונש על זה שאני עקשן. 
לפחות מעכשיו הקפה לעולם לא יהיה יותר על המדף העליון. 
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון