עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
בן 24
אגוצנטר ומונוגלומן, כנראה אפילו לא בצחוק
גר באיזה חור נידח בארץ שלנו
יוצא יחידה קרבית ששיבשה לי את השכל
גר שלוש דקות מחוף הים
ואם מתישהו יהיה לכם מספיק משעמם, בבקשה:
Leon.sun19@gmail.com
חברים
Anastasiaאחת שיודעתמיכלIM ALMs.deathwolf heart
לדבר
06/04/2018 23:25
Lee.
אני צריך פיסת קטנה של משהו שפוי. ניטרלי. נקי. חדש.

הלוואי ויכלתי ללכת לגלוש. לתת לגלים להעיף אותי. לנקות לי את הראש.

אבל אני לא יכול.

לפעמים אני מבין עד כמה, בדברים הקטנים האלה, החיים שלי באמת בפח. סעמק.
0 תגובות
למה
02/04/2018 21:17
Lee.

אם קשה לי? כן. ומאוד. אני מנסה לשכנע את עצמי שכבר התרגלתי ושאני בסדר עם העובדה שזה מה שיש ועם זה ננצח. אבל דיינו? אני רחוק מזה. אני עדין מתפלל כל לילה מחדש להתעורר בבוקר ולגלות שהכל היה פשוט חלום מאוד רע. 

אני פרנואיד 24/7 לגבי כל דבר קטן. בין אם זה לא לפשל בעבודה, לא לפשל עם הבן של ארוסתי, לא לפשל עם אחותי הקטנה, לא לפשל בשגרה היומ-יומית, לא לפשל עם ארוסתי. 

אם קורים מצבים שבא לי להסתכל על עצמי במראה ולצחוק ממה שאני רואה? כמעט תמיד. קשה לי בתפיסה שלי, להאמין שבאמת החיים שלי לא בפח ומה שחסר לי זה רק לדפוק לעצמי כדור בראש ולסיים הכל. 

למה אני תמיד מדבר על מה שהיה לי בצבא, על מי שהייתי אז? כי אני מוכן לתת הכל כדי לחזור להרגיש משהו מעבר לכשלון. 

כשאתה מפקד טירונים, סמל שלהם, אתה אוטומטית הופך לדמות הנערצת עליהם לתקופה של 7 חודשים. וזה לא משנה אם אתה חרא או לא ואם מצצת למג"ד שיתן לך את התפקיד או שבחרו אותך בפינצטה והחליטו שאתה הכי טוב ומתאים. 

אתה מקבל 24 ילדים, והמטרה שלך להפוך אותך ללוחמים. לכאלה שלא יחטפו סכין בצוואר מאיזה מחבל במחסום חיזמא. לכאלה שידעו לכבד, להודות בטעויות, שידעו ללמוד. שיהיו להם הביציים לעמוד מול הממונים עליהם ולהצביע על הטעויות שלהם, שיהיו עם ראש פתוח. להפוך 24 נערים מטומטים שעד לפני יומיים ביקשו מאמא פתק שהם לא באים לבית ספר, ל24 אחים שלעולם לא יחשבו על לעקוץ גימלים ככה סתם בידיעה מוחלטת שזה ידפוק את מי שישן במיטה לצידם. 

המחוייבות הבלעדית שלך, היא לבנות להם בסיס מספיק עמיד וחזק. כזה שלא יתמוטט גם תחת הלחץ הגדול ביותר שניתן לדמיין. 

אני הייתי הדמות הזו. 

ובמבט לאחור אני יכול להגיד בבטחה שהצלחתי. 

וביום שגזרתי חוגר, הלכתי לעזאזל.

כבר לא היה לי מה שיחזיק אותי קצר. מאופס. לא היו את האנשים האלה שידעתי שאסור לי לפשל כי אחרת זה יפגע בהם ישירות. 

טבעתי בעולם של "שיט מה עכשיו" ואיבדתי את זה.

 

אין לי בעיה עם זה שמצביעים על הטעויות שלי עם שלטי ניאון זוהרים. מגיע לי.

אבל אני עובד קשה כדי לנסות לפחות לתקן את זה מבלי להעמיד פנים ולראות את העולם דרך עדשות ורודות.

2 תגובות
באמצע כביש 4
27/03/2018 20:34
Lee.

בגדול, הייתי מפקד בגבעתי וב8 חודשים האחרונים שלי הייתי סמל טירונים. 

 

היום פגשתי מישהו שהיה חייל שלי כשהייתי סמל. שהיום הוא בעצמו כבר משוחרר. 

זה היה מצחיק המפגש הזה. בתחנת דלק על כביש 4. 

 

היו לו כמה שניות שבהן הוא בהה בי בהלם, ובאמת שאני גם לא מאשים אותו. מעולם לא פרסמתי בשום מקום על התאונה שלי או על המצב הפיזי שלי אחרי התאונה. ככה שלא היה לו איך לדעת. 

 

"אחיי!!!" חיוך של טמבל וחיבוק דב שכמעט שבר לי צלע. 

 

התחלנו לדבר ולהשלים פערים. מסתבר שבתוך דור אלון היה עוד מישהו שהיה חייל שלי והוא קנה לשניהם קפה. 

ארוסתי גם הייתה בפנים בזמן הזה, גם היא קנתה קפה. 

 

אז תפסנו שולחן ארבעתינו ושניהם התחילו לספר לה בהתלהבות יתרה, על איך שנהגתי להתעלל בהם. 

"הוא, זה, היה נינג'ה. יושבים בפינת עישון בשעת ט"ש, מאחלים לו מוות איטי ביסורים, פתאום הוא דופק לך קפיצה מהגגון המזדיין הזה של השולחן קק"ל ומתחיל להריץ אותנו. בשעת ט"ש!" אחד מהם סיפר ואני חייכתי בגאווה. 

"אנשים מתקלחים. סגרנו שבת בשטח כמו שרמוטות. מסריחים באמא מסריחים. זה נכנס לך למקלחות, עם ציוד קרב וצבעי פנים, דופק לך 7 זוז. מה הבעיות שלך?!" השני סיפר ואני התחלתי לצחוק.

היא הסתכלה עלי מזועזעת ומילמלה משהו שנשמע כמו "חירניקים חולי נפש" 

"פייר, בשבירת דיסטנס החזרתם לי על הכל." אמרתי וכולם צחקו. 

 

זה באמת היה מדהים, המפגש הקטן והרנדומלי הזה באמצע כביש 4. 

זה החזיר אותי אחורנית, לאחת התקופות היותר טובות שהיו לי. 

הלוואי והייתי יכול להחזיר את השעון אחורה ולעשות את השלוש שנים האלה מאפס. 

עם אותם האנשים, באותם מוצבים שהגטו נראה מטופח ויוקרתי לידם. עם הכל. 

 

אף אחד משניהם לא חקר מה קרה לי, רק בקטנה מלמעלה, לדעת למה. 

אהבתי את זה. 


8 תגובות
את מטמטמת לי את השכל.
26/03/2018 19:23
Lee.
אני אוהב אותך. נשבע לך.
את האישה שלי ואני רוצה להעביר איתך את כל החיים. 
הכנסת לי אור לחיים בתקופה שבה לא ראיתי סיבה לקום בבוקר מהמיטה. 
אפילו הצעתי לך נישואים לא מזמן. 
אנחנו מתכננים את החתונה שלנו בימים אלה ממש. 
אני מאוהב בך. את הסיבה והאור של חיי. 

אבל בחייאת. 
תשחררי ממני ומהנקיונות לפסח. 
למה אני צריך למצוא את עצמי על אפס שעות שינה בכפולה בעבודה, כי ב2 בלילה הסתכלת על החלון במטבח והחלטת שהוא לא נקי מספיק, אז הכרחת אותי לנקות את כל החלונות בבית. 
או כשאת מבקשת ממני לנקות את המדפים העליונים במטבח. אני פיזית לא מסוגל להגיע לשם! 
אז את צוחקת ואומרת שאת בוטחת בי שאני אמצא דרך לעשות את זה. ואני מוצא את עצמי, עושה עמידת ידיים על השיש, כשיד אחת מנקה את המדפים והשניה מחזיקה אותי מליפול. 

אני אוהב אותך. נשבע לך.
ואת מטמטמת לי את השכל ברמות קשות. 
את מציבה בפני עובדה, מציבה לי אתגר. 
וגורמת לי לעבור אותו. 

אני מצליח לעשות דברים שלא דמיינתי את עצמי מצליח לעשות. 

את מטמטמת לי את השכל. 
מרעידה את כל העולם שלי.
משנה סדרי עולם. נשבע לך.

תודה לך.
1 תגובות
לרוץ
24/03/2018 23:13
Lee.

אני חולם על זה שאני רץ.

אני מרגיש את האדמה מתחת לרגליים שלי. 

אני מרגיש את הלב פועם מהר.

אני מרגיש את הרוח על הפנים שלי.

 

ואני רץ. 

כל כך מהר. 

אני מחייך תוך כדי. 

זה מרגיש מדהים.


 ואז אני מתעורר. 


 החלום נגמר ואני חוזר למציאות. 

 


 

05.02.2017 - 18:40 

 

חריקת בלמים. אני קולט את המשאית במראה הימנית. דופק בעיטה על הגז כדי לעוף לו מהדרך. אני לא מספיק. הוא נכנס בי. חזק. אני מרים בטעות גלגל קדמי. הוא נכנס בגב שלי. אני עף מהאופנוע. האופנוע נופל עלי. אני שוכב על הבטן והאופנוע מעלי. המשאית ממשיכה לנסוע. הוא לא מצליח לבלום. הגלגל השמאלי הקדמי עולה עלי. קצת אבל מספיק. אני שומע את העצמות שלי נשברות. מרגיש אותן. ואז מאבד תחושה במקום. שום דבר לא כואב לי יותר. הנהג קולט ועושה רוורס. יורד מהגב שלי. אבל כבר מאוחר מדי. 

כואב לי ואני לא מצליח לצעוק. 

לא מצליח לנשום. 

הקסדה חונקת אותי. 

העולם סוגר עלי. 

חשוך בחוץ ואני בטוח שאני מאבד את הראייה. המוח שלי מסרב לקלוט.

אמבולנס. פראמדיק בא. מוריד לי את הקסדה. מתחיל לבדוק מדדים.

"איך קוראים לך?" 

"לי."

"שם מלא?"

"לי סון." (קיצור גם של הפרטי וגם של המשפחה) 

"בן כמה אתה?" 

"23"

"שיררת בצבא?"

"כן"

"זוכר מספר אישי?"

"כן"

"תגיד לי אותו"

"X" 

"מי הראש ממשלה?" 

"ביבי" 

"מי הנשיא מדינה?" 

"ריבלין" 

"תאיית את השם שלו"

"ר-י-ב-ל-י-ן" 

"חמש כפול שמונה?"

"40" 

כל זה תוך כדי שהורידו ממני את הקסדה והאופנוע והעבירו אותי לאלונקה. 

הוא בדק, ככה מלמעלה בקטנה, אם קיבלתי זעזוע מוח ווידא שאני לא נרדם. כל כך רציתי להרדם. 

כל הזמן חשבתי למה אני לא מרגיש כאב. למה אני לא מרגיש כלום. שמעתי את העצמות נשברות. הרגשתי אותן נשברות. אז למה אני לא מרגיש כלום. 

 

התעוררתי אחרי 16 שעות. אחרי ניתוח שארך כמעט חמש שעות. 

חלמתי שאני רץ. במשך 16 שעות זה כל מה שחלמתי עליו. 

התעוררתי ורציתי לקום מהמיטה, לצאת לעשן סיגריה. ואז חילחלה לי ההבנה שאני לא יכול לקום. אני לא הצלחתי לגרום לרגליים שלי לזוז מהמקום שלהן. 

"לא.. לא. לא. לא. בבקשה לא." חשבתי לעצמי. 

אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח כשאני שוכב שם, נכנסה רופאה ואמרה לי את החדשות. 

 

מאותו רגע, ידעתי שהמקום היחיד שבו אוכל להמשיך לרוץ, יהיה בחלומות שלי.

6 תגובות
ככה בקטנה
23/03/2018 20:55
Lee.
וכמו הבלוג המקורי, גם לזה נגררתי. 
"אתה כותב יפה. וישרא לא ישאר לנצח."

נראה כבר. 

0 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון