עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
בן 25
אגוצנטר ומונוגלומן, כנראה אפילו לא בצחוק
גר באיזה חור נידח בארץ שלנו
יוצא יחידה קרבית ששיבשה לי את השכל
גר שלוש דקות מחוף הים
ואם מתישהו יהיה לכם מספיק משעמם, בבקשה:
Leon.sun19@gmail.com
חברים
שילהAnastasiaאחת שיודעתמיכלIM ALMs.death
נושאים
אמא  (1)
קח נשימה ארוכה
30/09/2019 21:57
Lee.
אחותי מצאה אותי היום מרוח על הרצפה במטבח עם סנטר מדמם אחרי שניסיתי להגיע למדף העליון להוריד שקית חדשה של קפה שחור. 
אז איך בעצם עשיתי את זה? 
נתפסתי עם הידיים על השיש ומשכתי את עצמי למעלה, במצב שהיה נראה כאילו אני עומד.
רק ששכחתי לנעול את הגלגלים של הכיסא לפני, אז כשעשיתי את זה הכיסא פשוט נדחף אחורה, ואחת הרגליים שלי שלא שמתי לב שהיא עדין על הרגלית, נמשכה אחורה ומשכה את כולי ככה שנפלתי קדימה מאיבוד שיווי משקל ודפקתי על הדרך את הסנטר על השיש. 
ועל הרצפה, אחרי שאני שוכב עם עיניים סגורות חזק מכאב ומרגיש את הפעימות ברכות שלי, התחלתי לבכות גם מהכאב וגם בעיקר מתחושת החוסר אונים. 
אחותי רצה מהחדר שלה כשהיא שמעה אותי נופל, והתחילה לצחוק כשהיא ראתה אותי בפוזיציה המאוד מחמיאה ההיא. 
התעצבנתי שהיא צוחקת והבכי שלי, שעד אז היה בסך הכל כמה דמעות שזרמו מהעיניים שלי בשקט, הפך לבכי הסטרי מכל הלב. 
היא הבינה את המצב התיישבה מזרחית מול הפנים שלי. 
"קח נשימה ארוכה."
מתעלם.
"לי, קח נשימה ארוכה. להביא לך את הכיסא?" 
הנהנתי. 
היא קמה והביאה אותו, שהספיק להתרחק לפחות שני מטרים ממני. 
לא זזתי ולא עשיתי שום מאמץ ליעל את המצב שלי. 
התאים לי דווקא, לשכב על הרצפה, עם סנטר מדמם, ולשחזר את כל הצעדים בחיים החסרי תועלת שלי ממש עד לנקודת הזמן הנ"ל. 
היא שוב התיישבה מולי ופשוט הסתכלה עלי. 
"איך זה קרה?" שאלה. 
"קפה שחור." עניתי בלי חשק לחיות במיוחד. 
"לפחות תתיישב." כבר בת 12 הילדה. יודעת לדבר. לפעמים אני שוכח שהיא כבר לא בת שנתיים. 
ניסיתי להתיישב, אבל הידיים שלי רעדו והעיניים שלי ראו במטושטש מהדמעות, אז עד שכבר הייתי בסוג של חצי תנוחת שכיבת שמיכה, כמעט נפלתי שוב. לא הרגשתי כוח בגוף שלי בכלל. היא תפסה אותי ועזרה לי להתיישב על הרצפה לצידה, ככה שאני נשען עם הגב על הדלתות של המדפים הנמוכים במטבח. 
"מה הקשר קפה שחור?"
"נגמר בקופסא אז רציתי להוריד את השקית מהמדף למעלה, אז ניסיתי לקום ולהחזיק את עצמי עם יד אחת אבל.. שכחתי לנעול את הגלגלים אז די עפתי אחרי שאיבדתי שיווי משקל." 
"טמבל, אתה יודע שאני בבית. למה לא קראת לי?"
"כי אני אמור לדאוג לך, לא להפך." הודתי באמת והיא חיבקה אותי חזק חזק. 
"זה בסדר לבקש עזרה לפעמים." 
"כן... עכשיו סתם מביך וכואב לי הסנטר" 
צחקנו שנינו על הרצפה. 
"תעלה חזרה על הכיסא. אני אכין לך קפה." 
"תודה." 
היא הכינה לי קפה וטיפלה לי בפצע מהנפילה. שמה לי פלסטר צהוב זוהר בתור עונש על זה שאני עקשן. 
לפחות מעכשיו הקפה לעולם לא יהיה יותר על המדף העליון. 
0 תגובות
תודה
14/09/2019 21:30
Lee.
"איך קראתם לו?"
-"ליאון."
"מה?"
-"ליאון."
"אשכרה?"
-"כן!"

מישהי שהכרתי לפני כמעט שלוש שנים כשהייתי בשיקום אחרי התאונה, ילדה בן בכור לפני פחות מחודש.
שמרנו על קשר טוב כל הזמן הזה, ולהתחשב בעניין שאנחנו גרים באותה עיר, זה לא היה מסובך מידי. 
היא שברה את האגן שלה בתאונת גלישה ונכנסה לדכאון כשאמרו לה שהדרך היחידה בשבילה להביא ילד, זה דרך פונדקאות.
אפשר לקתלג את המקרה שלה כ"נס רפואי", או פשוט כטעות של הרופאים.
הבן זוג שהיה איתה אז, היום מחזיק את הבן המשותף שלהם. 
שהיא החזיקה בבטן והיא ילדה בלידה רגילה וקלה, ללא שום ניתוח וללא שום התערבות חיצונית. 

הם החליטו לתת לילד את השם שלי, ליאון.
להגיד שציפיתי לזה? ממש לא. אפילו לא קרוב. 
אבל לפי המילים שלה, כשכל החברות שלה אמרו לה "לא נורא" ו"הכל בסדר", אני הייתי היחיד למעט הבן זוג שלה, שדחף אותה קדימה.

"לפעמים אתה לא מבין כמה כוחות יש בך. כל כך הרבה, שאתה מציף בהם אחרים." 
כן, הסמקתי כמו ילדה בת 15 שהקראש שלה הסתכל לכיוון שלה וגילה על קיומה. 
אפילו גמגמתי משהו שנשמע כמו תודה. 

אז כן יש צדדים חיוביים לתאונות דרכים. 

וואו המשפט הזה יצא מעוות.
0 תגובות
מלבורו אדום / גולד
14/07/2019 02:23
Lee.
זה מוזר, באמת. 
שנתיים וחצי כבר עברו וזה מייסר לחשוב שמחכות לי עוד אין ספור שנים כאלה. שזה לא ישתנה.
אני יושב בשולחן במטבח, לא נעלתי את הגלגלים של הכיסא אז אני דוחף את עצמי קדימה ואחורה כל הזמן מהשולחן.. כמו שילדים קטנים עושים בפעם הראשונה שהם יושבים בכיסא משרדי ומתלהבים ממנו. 
אני בוהה ברגליים שלי, אני רואה אותן, אני יודע שהן שם, הן מחוברות לשאר הגוף, אבל אני לא מצליח להזיז אותן. אני אפילו לא מרגיש אותן. 
לפעמים אני מתחיל למלמל דברים כמו "תזוזו כבר סעמק!" וכשזה לא עובד אני מנסה טקטיקה אחרת "בבקשה תזיזו? ממש בבקשה?" וגם זה לא עובד. 
וכלום לא עובד. 
בכמה ימים הראשונים אחרי התאונה שלי, כשהרופא בא להסביר לי על המצב החדש שלי, הוא אמר שכדאי לי להתרגל לזה כמה שיותר מהר לטובתי. 
וזה לא שלא התרגלתי לזה כבר, זה שעדין לא קיבלתי את זה עד הסוף. 
בשיקום שנמשך אצלי כמעט חצי שנה, הייתה שם מישהי שלמדה ללכת מחדש אחרי כריתת רגל עד אמצע הירך. היא תמיד הייתה חייכנית בצורה מחליאה אבל אחרי כמה פעמים שראיתי אותה התחלתי ממש לחבב אותה. 
בחורה מעניינת האמת, מעשנת מלבורו אדום כמו נהג משאית ערבי. קראתי לה עלי בגלל זה. קוראים לה אלינור, אז קראתי לה אלי בקצרה. מהר מאוד זה התפתח לשם עלי.  
ואני עם המלבורו גולד שלי, זכיתי לשם לולה. 
היא הגיע לשיקום הרבה לפניי, וסיימה בערך חודשיים אחרי שהגעתי. 
לא דיברתי איתה מאז, ואם להיות כנה, היא הייתה היחידה שם שדיברתי איתה מעבר ל"בוקר טוב" חצי רדום. 
היא אמרה שזה מצד אחד נחמד לראות אנשים שהם לא גרוטאות מתפרקות בני אלפיים מגיעים למקום כי אנחנו מביאים לשם אווירה קצת יותר חיה מבית קברות, אבל זה גם זין שיש כאן כאלה בני 30 או 25 או אפילו 18, וכאן אנחנו מעבירים זמן כי החיים שלנו קיבלו ספין אוף מעוות, במקום להיות פצוצים מהתחת באיזה מסיבת טבע בזנזיבר. 
אז אני אמשיך לבהות במשקל המת שמחובר לגוף שלי, ואקנא בעלי שהיא למדה ליגלוש מחדש ולא מזמן העלתה תמונה שלה בביקיני כתום בים עומדת ומחזיקה גלשן ורוד. הבחורה גדולה מהחיים. 
הלוואי שגם לי הייתה האופציה באמת להשתקם ולא סתם ללמוד איך להתקלח בכוחות עצמי ולא להיות על תקן גריאטרי בגיל 26 (כמעט.. עוד כמה ימים עד היום הולדת) 
0 תגובות
אז יש גם לילות כאלה
25/06/2019 00:05
Lee.
"אגן או מותן?" 
השאלה שלה הפתיעה אותי כי כמעט אף אחד לא יודע את ההבדל. 
"אגן." עניתי לה, היא חייכה. "מעולה." 
ובחמש שניות שלקחו לי לעבור מהכיסא גלגלים למיטה, היא כבר הייתה ערומה. 

איזה מזל שאחותי התחילה להתחבר יותר לבנות בגיל שלה ושהיא ישנה היום אצל חברה.. 
0 תגובות
כלא חמישה כוכבים
22/05/2019 21:54
Lee.
כבר מזמן הבנתי שכל פלטפורמה בא רשמתי, הפכה במהרה למצעד המסכנות הפרטי שלי. 
זה כנראה נובע מהסיבה שב"עולם האמיתי", אני מצליח להרים הפקה מעולה של פסאד האומר שהחיים שלי מעולים, אין לי על מה להתלונן, אני הפסיכולוג של כולם ושל עצמי, ובואו תלמדו איך לאהוב את עצמכם ולהרים את עצמכם למעלה. 
בולשיט.
האמת היא שאני מרגיש כלוא, כבול באזיקים בלתי נראים והקאצ? אין לאף אחד בעולם הזה, מפתחות מהאזיקים שלי. 
אנשים מחזיקים ממני איזה סופרמן כל יכול, אבל הם לא מבינים שהכל זה מכח הנסיבות.
בעוד חודשיים וקצת אני אהיה בן 26, אני יתום משני ההורים, גר עם אחותי הקטנה שבדרך נס ועם עורך דין תותח, הבית משפט נתן לי משמרות מוחלטות עליה ואני האופוטרופוס הרשמי שלה על פי החוק, אני מצליח להרוויח מספיק כסף כדי לגור בדירה גדולה, עם שני כלבים בגודל של סוס פוני ממוצע כל אחד, אחות קטנה שנמצאת חצי צעד מגיל ההתבגרות, ורכב חדש מהנילון שקניתי לפני לא יותר מחצי שנה. 
וכל זה בדמות של בחור שתקוע בכסא גלגלים אחרי תאונת אופנוע לפני שנתיים ושלושה חודשים. 
אז למה בית כלא חמישה כוכבים?
כי ככה. אני לא רוצה שום דבר מכל זה. החלום הכי גדול שלי, זה להיות זרוק על איזה ערסל בדרום אמריקה אחרי שהרגע סיימתי טראק של שבוע וחצי, לחזור לארץ בעוד שנה ולגלות שיש לי בדיוק 78 אגורות בחשבון ולהגיד על הזין כי אני גר עם ההורים ואני יכול להיות על תקן גופה שמוציאה את הזבל החוצה פעם ביום לחודש - חודשיים הקרובים עד שאני אחליט שזהו אני חייב למצוא עבודה כי אני תפרן. 

מערכת יחסים, אחרי מה שהיה לי עם מעיין, אפילו לא מעניינת אותי. ודוגרי, איזו בחורה בגילי, אולי קצת קטנה או גדולה ממני, תרצה אותי בכלל להתחשב בעסקת חבילה שהיא תדפק איתה? 
לנוח אין לי אופציה, כי כל העולם של אחותי הקטנה מונח על הכתפיים שלי והשבת הזו אפילו לא מנסה להבין. לא מנסה לעזור בכלום. לא אכפת לה מכלום. 
החדר שלה זה טינופת, הציונים שלי בקושי עוברים, היא ניתקה קשר עם כולם, וכל מה שאני שומע ממנה זה סצינות שהרסתי לה את החיים.
פעם, כשהיא הייתה ילדה קטנה בגן והייתי מגיע לאסוף אותה עם מדים ונשק, היא הייתה רצה אלי קורנת מאושר ומחבקת אותי חזק חזק. 
הייתה בוכה כשהייתי יוצא מהבית, ויושבת אצלי בחדר שעות ומנסה להעתיק ממני איך מנגנים בגיטרה. 
פעם היא הייתה מתלהבת לכל הבנות בגן שאני אח שלה, ותמיד ביום הולדת שלי היא הייתה מכינה לי ציור. יש לי חמישה כאלה. ואני שומר אותם כאילו הם הדבר הכי יקר ביקום. 
היום כשאני דופק לה על הדלת לשאול אם היא רעבה ומה היא רוצה שאני אכין לה, היא פותחת את הדלת עם עיניים כבויות ועונה תמיד שהיא לא רעבה ושהיא לא רוצה כלום. 
היא אוהבת את בורן ופורגה, שני הכלבים שלי(שלנו) ורק דרכם, בדרך מעוותת כלשהי, אני מצליח למצוא דרכים לתקשר איתה.
היום היה לה יום הולדת 11, הבאתי לה מתנה שהיא זרקה לפח בחדר שלה. 
כאן נשברתי וכשהיא לא ראתה כי היא כבר הלכה לישון והיא לא שמה לב שהוצאתי את זה מהפח, ישבתי במטבח עם כוס קפה וסיגריה, ובכיתי. 
קשה לי.
אני רוצה לצרוח לשמים שקשה לי. רע לי כל כך.
אני כל כך מנסה ומתאמץ ופשוט כלום.
ואף אחד לא מבין שזה קשה לתפוס מקום של הורה. של שניים במקרה הזה. אבא שלה עזב קצת אחרי שאמא שלנו נפטרה, עם פסיכיאטר הוא הוכיח שהוא לא כשיר להיות הורה. 
גם כן... כאילו יכלתי לצפות למשהו אחר. 
למרות שכן ציפיתי. התפללתי אפילו שהכל יסתדר איכשהו.

יש שקט מופתי בבית.
הכלבים ישנים ואני עדין במטבח, עם אותה כוס קפה ועוד שניה מסיים את הקופסאת סיגריות.
ואני שומע אותה בוכה. 
ככה זה כל לילה. 
ושנינו כלואים נגד רצונינו כשאנחנו חפים מפשע. 
אחותי הקטנה, מתי תביני שאני לא נגדך ושכל מה שאני עושה, זה כדי לאפשר לך לפחות פיסה אחת קטנה של חיים שפויים?
4 תגובות
נו ברור
24/02/2019 12:49
Lee.
אמילי מתחתנת חודש הבא
מעיין בזוגיות חדשה

ואני נשאר בצד כרגיל. 

אמילי שהייתה שם בשבילי כל צוק איתן. שרק חיכתה לשמוע ממני מילה שהכל בסדר ואני עדין בין החיים. שהייתה שם בשבילי כשהייתי מתעורר בצרחות בלילה. שם בשבילי כשנפלתי לאלכוהול וסמים. ילדה שקטנה ממני בארבע וחצי שנים הצליחה להחזיק את כל העולם שלי על הכתפיים הקטנות שלה. הצליחה לגרש את השדים והמפלצות ולגרום לשמש לזרוח. 
ואני מעולם לא הערכתי את כל זה. ולקחתי אותה כמובן מאליו. 
מגיע לה למצוא מישהו שיסגור לאדמה שהיא דורכת עליה. והיא מצאה. 
וכמובן שאני לא מוזמן. איזו סיבה יש לה להזמין אותי בכלל? 


ומעיין, שכל דבר שעשיתי למענה פשוט לא היה מספיק. 
מעיין שהוצאתי לה טבעת, שנתתי לה לגור אצלי מבלי שהיא תיקח חלק פעיל בתשלומים של משהו, שהייתי דמות אב לילד שלה. 
פשוט קמה והלכה. 
ורק אמרה סליחה ושזה לא בשבילה. 
ועכשיו היא בזוגיות חדשה. רחוק ממני. 

בקרוב אהיה בן 26 ואני נטו מרגיש את עצמי הולך אחורנית ולא קדימה. 
חח "הולך" עאלק. 
0 תגובות
...
22/02/2019 01:02
Lee.
בא לי להירקב ולמות. 
הרגשה שאני לא שייך בשום מקום בעולם ולא קשור לאף אחד. 

כבר כמה ימים שאני מחפש מישהו לדבר איתו. 
אפילו סתם שיחת חולין. 
וכלום.
אף אחד לא עונה להודעות או לשיחות שלי.

כנראה שזה מגיע לי.
3 תגובות
אמא
06/02/2019 21:54
Lee.
אמא
"מי לצידי הולכת 
לאורך המסע 
עם כל חלום, עם כל מבט, 
אמא.

"שוב סליחה על הדילאי, אפילו שהפעם זה מוצדק!
אמא שלי נפטרה ביום חמישי האחרון וכל החודש שקדם לכך פשוט צעק לכולנו בפנים שזה עומד להגיע וכולם סרבו להאמין. 
אנחנו עכשיו יושבים תשעה ימים (אם את יודעת איך זה עובד אצל נוצרים). 
אני לא אמור להיות בטלפון, אבל הרגשתי שאני עומד לאבד את זה אם אני לא אמצא אינטרקציה כלשהי עם העולם החיצון, אז אני פשוט עובר עכשיו על כל האנשי קשר שלי או סתם אנשים שיצא לי לדבר איתם מתישהו ושולח להם הודעה. אז סליחה אם אני סתם נופל עליך עכשיו. 
אגב, הנתק לא אישי נגדך. פשוט איבדתי כל רצון שהעולם ידע לפחות בערך, איזה פאקט אפ אני והחיים שלי.

בכל אופן, מה איתך? מה חדש? 
מקווה שאצלך לפחות קרו דברים טובים."
הודעה ששלחתי עכשיו לפחות עשרה אנשים בתקווה עלובה שפחות אחד יענה.


*הבית של ההורים.. של בעלה של אמא שלי עכשיו, האלמן של אמא שלי. איך אני מגדיר אותו בכלל עכשיו? 
הוא בית מאוד מאוד קטן עם מעברים צרים במיוחד. המקום מפוצץ עד אפס מקום באורחים שהגיעו לחלוק באבל. 
אני בקושי מצליח לזוז בחופשיות עם הכיסא גלגלים המזדיין הזה בבית עכשיו. 


בא לי סלסולים בערבית. כמו אז בצבא לפני ארבע שנים. 
בלילה לפני מעצר. כשחוזרים ועובדים של מקת''גים, טקטיקות שונות, מסננים את הסדר של הלוחמים, מי יוצא אחרי מי מהזאב, מי נשאר לאגף. ומי נצמד אלי בפריצה לבית מהחוליית הסתערות. 
היה לי חייל בצוות, בחור דרוזי מהצפון, לימד אותי לסלסל בערבית כי הייתי "רוסי מידי" בשביל הפלוגה שלנו.
אז הייתי מסלסל ביחד איתו כל לילה בפינת עישון ובעיקר כל לילה לפני שעלינו על הזאב ויצאנו מהמוצב לעבר הכפר.


אני רוצה להיות חסר דאגות כמו אז.


לחזור להיות חייל בודד שעזב את הבית בגיל 18 וכמעט מצץ למג''ד שיתן לי את האפשרות להחשב חייל בודד חריג, רק כדי לא לראות שוב את אמא שלי ובעלה. 
רוצה לחזור להרגיש את השנאה הזו כלפינ. 
כי כל מה שאני מרגיש עכשיו זה ריק בחזה, שאני עומד להקיא אפילו שלא נכנס לגוף שלי כלום חוץ מקפה וסיגריות מיום חמישי האחרון. וכואב לי.


אותו חייל דרוזי תמיד היה שר את השיר הזה כשהיה רואה אותי, גם כדי לעצבן כי כולם ידעו אז מה הייתה דעתי על אמא שלי. וגם כדי לזרוע לי קצת מלח על הפצעים ולנסות להראות לי שאני טועה. הוא תמיד הצליח אבל הוא לא יודע את זה. הוא גם לא יודע למה הוא היה מטרה קלה לעצבים שלי ולסיבה שהוא כמעט היחיד שהיה חוטף ממני אוטובוסים ביציאה וימים ביציאה. 
  
1 תגובות
לדבר
06/04/2018 23:25
Lee.
אני צריך פיסת קטנה של משהו שפוי. ניטרלי. נקי. חדש.

הלוואי ויכלתי ללכת לגלוש. לתת לגלים להעיף אותי. לנקות לי את הראש.

אבל אני לא יכול.

לפעמים אני מבין עד כמה, בדברים הקטנים האלה, החיים שלי באמת בפח. סעמק.
0 תגובות
למה
02/04/2018 21:17
Lee.

אם קשה לי? כן. ומאוד. אני מנסה לשכנע את עצמי שכבר התרגלתי ושאני בסדר עם העובדה שזה מה שיש ועם זה ננצח. אבל דיינו? אני רחוק מזה. אני עדין מתפלל כל לילה מחדש להתעורר בבוקר ולגלות שהכל היה פשוט חלום מאוד רע. 

אני פרנואיד 24/7 לגבי כל דבר קטן. בין אם זה לא לפשל בעבודה, לא לפשל עם הבן של ארוסתי, לא לפשל עם אחותי הקטנה, לא לפשל בשגרה היומ-יומית, לא לפשל עם ארוסתי. 

אם קורים מצבים שבא לי להסתכל על עצמי במראה ולצחוק ממה שאני רואה? כמעט תמיד. קשה לי בתפיסה שלי, להאמין שבאמת החיים שלי לא בפח ומה שחסר לי זה רק לדפוק לעצמי כדור בראש ולסיים הכל. 

למה אני תמיד מדבר על מה שהיה לי בצבא, על מי שהייתי אז? כי אני מוכן לתת הכל כדי לחזור להרגיש משהו מעבר לכשלון. 

כשאתה מפקד טירונים, סמל שלהם, אתה אוטומטית הופך לדמות הנערצת עליהם לתקופה של 7 חודשים. וזה לא משנה אם אתה חרא או לא ואם מצצת למג"ד שיתן לך את התפקיד או שבחרו אותך בפינצטה והחליטו שאתה הכי טוב ומתאים. 

אתה מקבל 24 ילדים, והמטרה שלך להפוך אותך ללוחמים. לכאלה שלא יחטפו סכין בצוואר מאיזה מחבל במחסום חיזמא. לכאלה שידעו לכבד, להודות בטעויות, שידעו ללמוד. שיהיו להם הביציים לעמוד מול הממונים עליהם ולהצביע על הטעויות שלהם, שיהיו עם ראש פתוח. להפוך 24 נערים מטומטים שעד לפני יומיים ביקשו מאמא פתק שהם לא באים לבית ספר, ל24 אחים שלעולם לא יחשבו על לעקוץ גימלים ככה סתם בידיעה מוחלטת שזה ידפוק את מי שישן במיטה לצידם. 

המחוייבות הבלעדית שלך, היא לבנות להם בסיס מספיק עמיד וחזק. כזה שלא יתמוטט גם תחת הלחץ הגדול ביותר שניתן לדמיין. 

אני הייתי הדמות הזו. 

ובמבט לאחור אני יכול להגיד בבטחה שהצלחתי. 

וביום שגזרתי חוגר, הלכתי לעזאזל.

כבר לא היה לי מה שיחזיק אותי קצר. מאופס. לא היו את האנשים האלה שידעתי שאסור לי לפשל כי אחרת זה יפגע בהם ישירות. 

טבעתי בעולם של "שיט מה עכשיו" ואיבדתי את זה.

 

אין לי בעיה עם זה שמצביעים על הטעויות שלי עם שלטי ניאון זוהרים. מגיע לי.

אבל אני עובד קשה כדי לנסות לפחות לתקן את זה מבלי להעמיד פנים ולראות את העולם דרך עדשות ורודות.

2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון